מסורות שלא האמנתם שקיימות: השבטים של עמק האומו באתיופיה
עמק האומו בדרום אתיופיה הוא אחד המקומות הפחות ידועים ואולי הכי מרתקים בעולם. כאן חיים שבטים שהמסורות שלהם נשארו ללא שינוי אלפי שנים.
עמק שעצר את הזמן
כאשר יורדים מהמשאית שהסיעה אותנו מ-7 שעות דרום לאדיס אבבה, ראשון מה שמכה בך זה הצבעים. לא הצבעים של הטבע — אם כי גם הם עוצרי נשימה — אלא הצבעים שעל הגוף האנושי.
אנשים מכוסים באוקר, בבוץ לבן, בחרוזים. נשים עם שפתיים מתוחות לצלחות חימר ענקיות. גברים עם ניקובים מהם תלויות תכשיטי עצם. ילדים שגופם כולו ציור אנתרופולוגי חי.
ברוכים הבאים לעמק האומו.
שבט המורסי — הצלחות בשפתיים
"הניקוב הוא לא קישוט — זה זהות."
שבט המורסי הוא כנראה המפורסם ביותר מבין שבטי עמק האומו, ובצדק. נשות המורסי מתחילות את תהליך ניקוב השפה בגיל 15–16. מדי כמה שבועות מוחלפת הצלחת בצלחת גדולה יותר, עד שהשפה מתוחה לקוטר של עד 15 ס"מ.
הצלחת — ה-dhebi a tugoin — היא לא עבדות ביופי. לנשות המורסי היא סמל מעמד, כוח וזהות. ככל שהצלחת גדולה יותר, כך המעמד החברתי של האישה גבוה יותר. בעת נישואין, מספר הפרות שמשולם כמוהר נקבע בחלקו לפי גודל הצלחת.
כשביקרנו בכפר, אחת הנשים הציעה לנו להחזיק את הצלחת שלה. היא שקלה בסביבות 200 גרם. "גאווה כבדה" הסביר המדריך שלנו.
שבט ה-Hamar — טקס קפיצת הפרות
ה-Ukuli Bula, או "קפיצת הפרות", הוא טקס המעבר הדרמטי ביותר שראינו בחיינו.
גבר צעיר שמגיע לגיל הבגרות (בדרך כלל 18–25) חייב לרוץ ולקפוץ על גבות 15–30 פרות מסודרות בשורה — פעמיים, ללא נפילה. רק אם הצליח, מותר לו להינשא, להחזיק בקר, ולהיחשב לגבר.
אבל הטקס לא מתחיל שם. שעות לפניו, הנשים הקרובות לגבר — אחיות, דודות, חברות — מתנדבות להיות מוכות בידי מזמרות שבטיות. החבורות שנשארות על גבן הן תעודת כבוד. "הוא ראה שסבלנו בשבילו" — הן יוכלו לדרוש ממנו עזרה לכל החיים.
שבט ה-Karo — אנשי הציור
אם המורסי הם מלכי התכשיטים, ה-Karo הם אמני הגוף.
לפני כל טקס, לפני כניסה לכפר אחר, ולפני לחימה — גברי ה-Karo מציירים את עצמם מהראש ועד כף הרגל. הצבעים? טבעיים לגמרי — אוקר מחמרה, פחם שרוף, ואבן לבנה שנטחנת לאבקה.
הציור הוא לא אמנות לשמה. לכל קו יש משמעות: שבטית, דתית, לוחמת. גבר שחוזר ממלחמה מציין את כל ניצחון בקרב. תבנית הנקודות מסמלת שבט מסוים. הפסים האלכסוניים — גיל.
ישבנו שעות ורק צפינו בגבר אחד מציירו לבד, בשלווה מלאה, כאילו זה הכי טבעי בעולם.
שבט ה-Dassanech — מנהג ה"ראש הבוגר"
ה-Dassanech חיים על שפת נהר האומו, ומסורת אחת שלהם גרמה לנו לעצור ולחשוב: מנהג ה-Dimi.
כשאישה עוברת את גיל הפוריות, בעלה — ורק הוא — יכול לחגוג טקס שבו הוא "שולח" את ילדיו הבוגרים לעולם. הטקס כולל שחיטת בקר, ריקוד של ימים, ולבסוף — מבנה מיוחד שנבנה ונהרס בתוך שבועות כאות לסיום פרק.
הטקס לא ניתן לנוכחות זרים — ראינו אותו רק מרחוק, תחת עצי האקציה, ובגלל זה נראה אף יותר עוצמתי.
שבט ה-Surma — לחימת הדונגה
הדונגה היא טקס לחימה בין גברים צעירים — עם מקל ארוך וגמיש, ללא כל הגנה. המנצח מקבל את הזכות לבחור אישה מהקהל. הנשים יושבות בצד, צופות, ולפעמים מריעות לגבר שמשך את ליבן.
התחרות מתקיימת בין כפרים. כשאחד מהלוחמים נופל ומפסיק להתנגד, המנצח עולה, נושא את ידיו — ועד שהמוסיקה עוצרת, הוא הגיבור.
ראינו אחד כזה. הייתה בו אלימות שאתה לא רגיל אליה, אבל גם קוד כבוד מוחלט. לאחר הלחימה, שני הגברים לחצו יד.
איך מגיעים ומה חשוב לדעת
הגעה: המרכז הקרוב הוא ג'ינקה. מאדיס אבבה טיסה קצרה או נסיעה של 10–12 שעות.
מדריך: חובה. לא רק בגלל שפה (אמהרית + ניבים שבטיים), אלא כי הכניסה לטקסים דורשת אישורים ויחסים שנבנו שנים.
צילום: שלמו תמיד לפני שאתם מצלמים. אנשים רבים בעמק האומו מכירים את ערכם — ובצדק.
כבוד: אתם אורחים בתוך תרבות חיה, לא מוזיאון. היחס צריך להיות בהתאם.
עמק האומו לא יגרום לכם להסכים עם כל מה שתראו. אבל הוא יגרום לכם לחשוב מחדש על הגדרות כמו "ציוויליזציה", "יופי", ו"מה שנורמלי".
ולפעמים — זה בדיוק מה שצריך מטיול.
